נגישות
גודל פונט
ניגודיות בהירה כהה
הצהרת נגישות
איפוס נגישות

קבוצות לעזרה עצמית

פרופ' בנימין גדרון

(קטעים מתוך פרק בספר   המועדון " מאת מרתה רמון. הוצאת כרמל, 2009)

קבוצות שונות לעזרה עצמית התפתחו החל בשנות ה-70, תחילה בארצות הברית ומאוחר יותר גם במדינות אחרות, והגיעו כאמור גם לישראל. צורת הסיוע הזאת נסמכת על התפיסה שקיים "ידע התנסותי" – Experiential Knowledge – השונה באורח עקרוני מידע תיאורטי והוא מתגבש אצל מי שמתמודד עם בעיית-חיים מתמשכת. זהו ידע בענייני יום יום, כמו איך להאכיל בן-משפחה משותק, איך להתמודד עם התקף פסיכוטי של חולה נפש ברגע שהוא מופיע, איך להתייחס לחולה הנפש הרובץ ימים שלמים מול הטלוויזיה, היכן קונים תרופות מסוימות במחירים נוחים יותר, או עם איזו אחות במרפאה כדאי לדבר (ועם איזו לא). ידע מסוג זה איננו נחלת הסגל המקצועי המטפל; לרוב הוא מצטבר אצל מי שחווה את הדברים בעצמו והתוודע מכלי ראשון למורכבות חיי האדם שהוא הורה או קרוב משפחה של חולה נפש, או של מי שהוא בעל לקוּת או קושי כרוניים אחרים. ההתחלקות בידע מתוך תחושה של שותפות בין אחים לצרה היא הבסיס לקבוצות העזרה העצמית הללו. בגלל מרכזיותה של הבעיה בחיי החברים נוצרת בין המשתתפים קִרבה המבוססת על הזדהות עמוקה עם הזולת, שאת מצבו מכירים חברי הקבוצה מניסיונם הם. לכאורה יכולה התקרבות כזאת ליצור מסגרת של מסכֵּנות ותלונות המוּטָחות בזולת, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. הקִרבה הנוצרת בגין הגורל המשותף מחזקת את המשתתפים, הנוכחים לדעת שהם לא לבד, שבעייתם אינה ייחודית להם ורבים אחרים לוקים בה, ויש דרכים מגוונות להתמודד עִמהּ.

הדינאמיקה הנוצרת בקבוצות לעזרה עצמית היא מרתקת. בין אנשים החוֹוים בעיית חיים משותפת, שעִמה הם מתמודדים יום יום, נוצרת זיקה ייחודית שלאיש זר אין חלק בה, והיא הופכת למסגרת של עזרה ותמיכה הדדית. זוהי מסגרת המבוססת על אחווה וסולידריות בקרב אנשים המבינים "לפנַי ולפנים" את זה העומד מולם. ואילו אנשים מחוץ לקבוצה, גם אם יש להם שפע של רצון ונכונות לעזור, וגם אם הם מכירים היטב את האדם הסובל (כגון בני המשפחה המורחבת), אינם מסוגלים לתמוך בו באותה צורה. בקבוצה יש גילויי עידוד ותמיכה נפשית בחֲברה או בחבר המתקשים לתפקד, וניתנת גם תמיכה פרקטית: עצות מעשיות, המקִלות את ההתמודדות. מניסיוני אני יכול לספר על קבוצה של הורים לחולי נפש, שהקמתי וליוויתי באשדוד בשנות ה-80. הקבוצה הייתה הטרוגנית מאוד – השתתפו בה אנשים מעדות שונות, ברמות השכלה שונות, שלא הכירו איש את רעהו לפני כן. בכל זאת, בגלל המצב הכרוני הקשה שבו היו נתונים כולם ללא יכולת לצאת ממנו, נוצרה מסגרת שאִפשרה לכל משתתף להרגיש שהוא לא לבד, שיש גם אחרים במצבו. אחד המקרים באותה קבוצה עזר לי להבין את הכוח הטמון בגישת העזרה העצמית: בפגישות הראשונות סיפר כל חבר בתורו את סיפורו האישי; לפתע התקשה אחד הדוברים להמשיך בתיאור השתלשלות העניינים אצלו והחל לגמגם. אשה קשת-יום, לא-צעירה, מחברות הקבוצה, שהשכלתה הפורמלית הייתה מועטה ביותר, עודדה אותו: "תמשיך, תמשיך, אתה יכול לדבר חופשי, אנחנו פה כמו משפחה". השימוש במטפורה של המשפחה מראה שהאשה קלטה בצורה אינסטינקטיבית מרשימה את אופי הקבוצה ואת היחסים שנוצרו בה כשם שתפסה את מצוקתו של הדובר, ולכן היה בידה לעזור לו.

דינאמיקה כזאת נוצרת בהדרגה אחרי שלב ההיכרות בין החברים. איש איש בתורו מספר את סיפורו וכיצד נקלע לבעיה הקיומית שהוא חוֹוֶה. אצל הורים לחולי נפש מדובר כמעט תמיד בנער בשלב ההתבגרות, שגם אם היו סימנים קודמים לחריגותו, הם היו מינוריים והנטייה הייתה להתעלם מהם. פרשת-המים היא אבחון הבת או הבן כחולי נפש. האבחון מחייב התמודדות עם המחלה ומשמעויותיה לחולה (אשפוזים, תרופות וכו'), וכן התמודדות עם הסטיגמה החברתית הקשורה בה (שכנים, חברים לעבודה, בני המשפחה המורחבת); הוא משפיע על היחסים בתוך המשפחה, מעורר חששות בעניין השפעתה של המחלה על הילדים האחרים, ועוד. מרתה רמון מביאה דוגמה לכל אלה כשהיא מספרת על הסטיגמה החברתית הכרוכה במחלת הנפש של הבן והניכור החברתי שחווים רוב ההורים מצד שכנים, קרובים ואנשים אחרים. נקודה זו, העולה בקבוצה לעתים קרובות ביותר, מהווה גורם מלכד בקרב חבריה, שרובם חוו חוויות כאלה והם מזדהים עם מי שמספר עליהן. סיפורו של כל חבר בקבוצה יוצר נקודות חיבור שכל חבר אחר יכול להזדהות אִתן, וגם להתבונן בעצמו בהשוואה לאחרים. קורה שבעייתו של משתתף מסוים מתגמדת לכאורה מול בעייתו של משתתף אחר בקבוצה. רמון מזכירה מקרה כזה כשהתברר לה שלחבֵרה מסוימת בקבוצה יש שני ילדים חולי נפש. זהו הרקע וההֶקשֵר של תהליך הסיוע (בשום אופן לא "טיפול") המתקיים בקבוצה: יש מי ש"עוזר" ויש מי ש"נעזר". חשיבותו של התהליך הזה היא קודם כול בתפקידו של ה"עוזר". בשונה ממסגרת טיפולית, שבה יש מעמד קבוע ותפקיד מוגדר ל"עוזר" מול ה"נעזר", בקבוצה לעזרה עצמית הופך ה"נעזר" בהדרגה ל"עוזר", וכך מתחיל תהליך ההַעֲצָמָה. צורת פעילות זו מעצימה לא רק את מקבל הסיוע, אלא גם ובעיקר את נותן הסיוע. מתקיים כאן העיקרון שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללַמד. לכן מעודדים גם את החברים החלשים והפגועים ביותר בקבוצה לנסות לסייע לזולתם. ההעצמה שחשים החברים אינה פותרת את בעיית הבת או הבן החולים, אך היא מאפשרת להורים להיטיב להתמודד עם המצב. הורים שקודם לכן לא העזו לחשוב על חופשה או על כל בילוי אחר, לומדים מסיפור חייהם והתנהלותם של אחרים בקבוצה כי לא רק שמוּתר, אלא גם רצוי לשמור על בריאות נפשך שלך כדי שתוכל לסייע לחולה בדרך מיטיבה ומסַפקת יותר.

"הידע ההתנסותי", הקיים כאמור אצל המתמודדים עם הבעיה ואינו מצוי אצל אנשי המקצוע המטפלים, מחייב את היווצרותה של מסגרת ייחודית, בדרך כלל ללא מעורבותם של אנשי מקצוע. אלה עלולים לראות בה התערבות לא רצויה, המתנגשת בשיטות הטיפול שלהם. בתחילה נוצר אמנם קונפליקט בין המערכות המקצועיות לבין קבוצות העזרה העצמית. אך כיום מבינים רוב אנשי המקצוע את חשיבות הסיוע ההדדי בתהליכי הריפוי, השיקום וההתמודדות עם בעיית חיים בלתי הפיכה. ואכן, מסגרות מקצועיות רבות המטפלות בנכים, בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בחולי סרטן, במתמכרים לסמים ועוד, נעזרות בגישת העזרה העצמית כאמצעי משלים למערך המקצועי.

גישת העזרה העצמית החלה להתגבש עוד בשנות ה-30 של המאה העשרים, עם הקמת ארגון AA – "אלכוהוליסטים אנונימיים" – שפיתח את "שיטת שנים-עשר הצעדים" לסייע למכורים לאלכוהול להשתחרר מהתמכרותם בעזרת עמיתיהם, מכורים אף הם. נקודת המוצא של הגישה היא להביא את המתמכר לידי כך שיכיר בכך שהוא אלכוהוליסט. למן הרגע שאדם אומר זאת בפומבי, בקבוצה, הוא מתחיל – בסיועם של החברים האחרים – בתהליך מורכב, בן שנים-עשר שלבים, של הימנעות משתיית משקאות משכרים, ובהמשך, כשהוא עצמו התחזק די הצורך, הוא מסייע לאחרים להשתחרר מהתמכרותם. גישה זו, שאומצה בווריאציות שונות גם על-ידי אנשים שהקימו קבוצות סביב בעיות אחרות, מדגישה את המשותף לחברי הקבוצה ומתעלמת מן ההבדלים ביניהם בעניינים שאינם קשורים בבעיה. ההנחה היא שבעיית חיים קיומית בלתי הפיכה מגדירה למעשה את כל הווייתם היום יומית של המתייסרים בה, את התייחסותם אל עצמם ואל הזולת ואת התייחסות הזולת אליהם, יותר משמגדירה אותם השתייכותם האתנית או המעמדית. יתרה מזו, הקִרבה הנוצרת בין חברי קבוצה לעזרה עצמית על בסיס הבעיה המשותפת שוברת מחיצות חברתיות מקובלות, כמו מוצא אתני, מעמד חברתי, השכלה ועוד, ונוצרת התייחסות אנושית ישירה. כלומר, הדומיננטיות של הבעיה והשפעתה על כל מה שעושה האדם מאפילה על ההבדלים האחרים בינו לבין זולתו.

גישה זו שגשגה במיוחד בשנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים, בעולם ובישראל. הוקמו קבוצות חדשות בנושאים מגוונים, נערכו מחקרים על התופעה, התקיימו כנסים וסימפוזיונים וקמו מוסדות ששמו להם למטרה לטפח ולעודד את הגישה, כמו "המרכז לעזרה עצמית". עם החוקרים הבולטים של הגישה הזאת נמנו אלפרד כץ (Katz), אחד החלוצים בתחום, וכן תומאסינה בורקמן (Borkman) ותומאס פאואל (Powell), שכתבו ספרים ומאמרים על היבטיה השונים. המחקר הראשון בישראל נערך על ידי דוד ברגל וכותב שורות אלה בשנת 1983; הוא עסק במיפוי תופעת העזרה העצמית וזיהה 33 קבוצות שפעלו באותה תקופה בירושלים לבדה. בעקבותיו נערכו מחקרים נוספים על-ידי שני החוקרים הללו ואחרים, כמו עדיטל בן-ארי.

מנקודת מבט היסטורית חשוב להדגיש שקבוצות העזרה העצמית סיפקו לחבריהן לא רק תמיכה הדדית ונפשית. העיקרון המארגן שביסוד הקמת הקבוצה – מפגש בין אנשים שהם בעלי בעיה מסוימת, דהיינו בעלי מכנה משותף ולפיכך בעלי אינטרסים משותפים – מהווה תשתית לפעילות שהיא לא רק פנימית, בין החברים לבין עצמם, אלא גם חיצונית ומופנית אל החברה ותפיסתה את הבעיה, אל פרקטיקות וצורות התנהגות רווחות כלפיה, ומכאן גם אל המדיניות הציבורית בתחום אותה בעיה ואל הקצאת משאבים לטיפול בה. ואכן, רבות מן הקבוצות לעזרה עצמית שקמו בשנות ה-70 וה-80 התפתחו לארגונים של ממש, וכמה ממי שהנהיגו אותן הפכו לראשי ארגונים, שפתחו במאבקים חברתיים כדי להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי ולהיאבק על זכויותיהם של הלוקים בבעיה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא עמותת "אנוש", שנוסדה בשלהי שנות ה-70 כקבוצה לעזרה עצמית ותמיכה הדדית והתפתחה לארגון גדול. עמותה זו, נוסף על התמיכה ההדדית שהיא מעניקה לחבריה, מנהלת כיום מערכת שירותים מסועפת לחולי נפש בתחומים כגון מועדונים, מגורים, תעסוקה, אפוטרופסות ועוד. העמותה, שהחלה את דרכה כקבוצת תמיכה של כ-60 הורים לפגועי נפש, מעסיקה כיום כ-600 עובדים, ותקציבה השנתי מגיע לעשרות מיליוני שקלים, המגיעים בעיקר מן המגזר הציבורי. גם בקרב ארגונים אחרים של הורים לילדים פגועים, כגון "אקי"ם", "איל"ן" או אלו"ט, שקמו לפני "אנוש" ומהפכת העזרה העצמית, התמונה דומה: הארגון, שהתבסס על בני משפחתם של הלוקים בבעיה, הפך לספק שירותים במימון המדינה לציבור חולי הנפש, אנשים הלוקים בפיגור ואוכלוסיות פגועות אחרות. ארגונים אלה מספקים שירותים באמצעות אנשי מקצוע ונתונים לפיקוח מקצועי של משרדי הממשלה הנוגעים לדבר.

בשני העשורים האחרונים אנו עדים במדינת ישראל לתהליך הפרטה של שירותים רבים שבעבר סופקו במסגרות ציבוריות. זוהי מדיניות שעל ההיגיון שביסודהּ מתנהל ויכוח ציבורי ער: מצד אחד נתון המימון עדיין בידי המדינה, שבשלב זה אינה מתנערת מאחריותה לאוכלוסיות של בעלי צרכים מיוחדים; השירות מסופק באמצעות ארגונים הקרובים לאוכלוסייה זו, מכירים אותה היטב ודואגים לאינטרסים שלה. אך מצד שני יכול מצב עניינים זה להשתנות כהרף עין. המדינה, מסיבותיה היא, יכולה יום אחד לקפּוץ את ידה ולהשאיר את מימון הטיפול בידי הארגון, כלומר בידי בני המשפחות, ולמעשה להתנער מאחריותה לטיפול באוכלוסיות חריגות ולקבוע שהוא אינו מעניינהּ, שהוא הבעיה הפרטית של האדם הסובל ובני משפחתו.

אך הפיכת קבוצות לעזרה עצמית לספקיות של שירותים היא רק התפתחות אפשרית אחת. התפתחות אחרת היא פעילות הסִנגוּר שבה עוסקים ארגונים אלה – פעילות שמטרתה לשנות את המציאות שבתוכה חיות האוכלוסיות בעלות הצרכים המיוחדים. המאבק לשינוי מתנהל בשתי חזיתות: זו של החברה, דעותיה הקדומות והסתייגויותיה מאנשים "אחרים" ושונים, וזו של המדינה, שמתפקידה להגן על אוכלוסיות אלה באמצעות חוקים, תקנות, מדיניות הקצאת משאבים נאותה ועוד. דעות קדומות כלפי חולה הנפש או האדם בעל הפיגור והפחדים הקמאיים שהן מעוררות מונעות לעתים את פתיחתם של מועדונים חברתיים או דירות מוגנות לאוכלוסיות אלה; אף יש החוששים מירידת ערך נכסיהם כתוצאה מכך. פעילות הסברה של ארגונים כמו "אנוש" ו"אקי"ם" תרמה לכאורה ליתר פתיחות בציבור. דוגמה נוספת לפעילות סִנגוּר של ארגונים המייצגים אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים היא נושא הנגישות לשירותים: ארגוני הנכים הצליחו להביא לידי חקיקת חוקים המחייבים מוסדות לבנות רמפות לעגלות נכים, מעליות ודרכי גישה אחרות; מדיניות זו מתרחבת גם למגזר הפרטי: בנקים בונים כספומטים נגישים, אתרי תיירות בונים דרכי גישה מיוחדות לנכים ועוד.

אם בעבר היו יחסי המדינה עם ארגוני אזרחים המייצגים אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים יחסים אנטגוניסטיים מעיקרם – נציגיהם של משרדי הממשלה ראו במעורבות גורמים "לא מקצועיים" התערבות לא נאותה בשיקוליהם – כיום אנו עדים לשינוי במגמה זו: כאשר מתקיים דיון בוועדות הכנסת בנושא הנוגע לאוכלוסייה מסוימת, מוזמנים נציגיה להשמיע את קולם ומתחשבים בדעתם. שינוי זה ניכר במיוחד בתהליך חקיקת חוקים העוסקים בזכויות נשים וילדים, עולים חדשים ועוד. מתקבל הרושם שהמדינה הפנימה את הרעיון שבתהליך קביעת מדיניות יש לשתף שיתוף של ממש את כל הנוגעים בדבר, דבר שלא היה מובן מאליו לפני כשני עשורים. זוהי מדיניות נאותה גם מבחינה פוליטית, שכן היא עשויה למנוע את היווצרותה של אופוזיציה, וגם מבחינת התוכן – התוצאה הסופית תצא נשכרת מכך שהפעילות תהא תואמת יותר את המציאות, שנציגי הארגונים מיטיבים להכיר אותה מפקידי הממשלה.

תופעת העזרה העצמית תפסה תאוצה בשנות ה-70 וה-80 והתפתחה לכיוונים חדשים ונרחבים, הרבה מעבר להתארגנויות של קבוצות ואוכלוסיות שונות; היא יצרה וממשיכה ליצור מציאות חדשה, שתיטיב לבטא את הגוונים השונים בחברה הישראלית. בשונה מן החברה המונוליתית של שנות ה-50 וה-60, שבה התנהלה הפעילות הציבורית באמצעות מרכז דומיננטי אחד – הממשלה, שהייתה השחקן הראשי בחברה והכתיבה את כל המהלכים, כיום אנו עדים להתהוותה של מציאות אחרת, מורכבת יותר, הניכרת בדרך שבה מתקבלות ההחלטות, כפי שאפשר לראות מן הדוגמאות שהוצגו לעיל. הגוונים החברתיים הבאים כיום לכלל ביטוי היו קיימים גם בשנות ה-50 וה-60, אלא שאז לא אִפשרה החברה את ביטויָם, ולמעשה דיכאה אותו. ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות בשנות ה-60 בארצות הברית ובאירופה, ובשנות ה-70 בארץ, הביאו רבים להתפכחות מראיית מבנה-הכוח הקיים כחזוּת הכול, וגרמה לפריחת התארגנויות של אזרחים שלא במסגרת מפלגתית, שהיו נדירות עד אז. הדוגמאות הבולטות בארצות הברית היו התנועה לשוויון זכויות של השחורים, התנועה הפמיניסטית ותנועות ההומוסקסואלים, שהוכיחו שהתארגנות אזרחית יכולה לצבור כוח, שאזרחים מאורגנים היודעים מה הם רוצים מסוגלים לשנות את המציאות. רעיונות אלה חלחלו לארץ בשנות ה-70, במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים וההתפכחות שבאה בעקבותיה מן הממשלה הריכוזית שעליה היה האזרח אמור לסמוך.

זהו הרקע לתנועת העזרה העצמית, שבתחילת דרכה התפתחה מחוץ למערך השירותים הציבורי הקיים, לעתים אף כתגובת-נגד עליו. הגישה שלפיה יש לסמוך על שיקול דעתה של המערכת המקצועית, שיודעת תמיד מה טוב ומה רצוי לאדם הסובל, שוב לא התקבלה כמובנת מאליה. סימן שאלה הוצב בפניה, ותחת זאת התחילו להכיר בכך שיש חלופות, חלקן אפילו מועילות; גישות חדשות קיבלו חיזוק מעצם היווצרותן של עוד ועוד קבוצות, כפי שמספרת מרתה רמון בפרק השביעי של ספרהּ. העמדה האנטגוניסטית של המערכת המקצועית בתחילת הדרך הראתה עד כמה איימו עליה הרעיונות הללו, כגון במקרה של קבוצת הורים לילדים חולי סרטן שהיו מאושפזים בבית חולים במרכז הארץ, שביקשו להתארגן; מנהלת המחלקה האונקולוגית אסרה עליהם איסור נחרץ להיפגש, כי "הם יגרמו זה לזה לדיכאון". ברבות הימים הבינו אנשי המקצוע שיש היבטים בבעייתו של המטופל שעליהם אין לאנשי מקצוע מענה, ודווקא בקבוצה יכול להימצא להם מענה; כך החל תהליך שילובה של גישת העזרה העצמית במערך המקצועי. בין הראשונים שעשו זאת בארץ היו שירות בתי הסוהר והרשות למלחמה בסמים, שעודדו מכורים לשעבר להתאגד בקבוצות. כיום הגישה של קבוצות תמיכה היא פרקטיקה מקובלת במסגרות המספקות שירותים חברתיים ושירותי בריאות; קבוצות המתגבשות בתוך המערכת מונחות לעתים על ידי אנשי מקצוע, ולפעמים הן הופכות לקבוצות עצמאיות הממשיכות להיפגש מחוץ למערכת, כמו למשל קבוצות של הורים שכולים שהוקמו במסגרת משרד הביטחון.

כאמור, הגישה הזאת פרחה בשנות ה-70 וה-80; החל באמצע שנות ה-90 אנו עדים לדעיכתה. הספרות המקצועית חדלה להתעניין בה; סביבה נערכים עתה פחות מחקרים וכנסים, ושירות כמו "המרכז לעזרה עצמית" נסגר לאחר יותר משני עשורים של פעילות פורָה. לדעתי מקביל תהליך זה לתהליך התפתחותו של האינטרנט. הקהילה הווירטואלית תפסה מבחינות רבות את מקומה של הקבוצה האינטימית; יחסי פנים-אל-פנים, שהם הבסיס לתהליך העזרה העצמית, הומרו ביחסים וירטואליים. בהעדר מגבלה גיאוגרפית, מגוון הסוגיות והנושאים שסביבם מתארגנים פורומים וקבוצות באינטרנט רב עשרת מונים מזה האפשרי במסגרות פנים-אל-פנים. מניתוח סוגיות העולות בפורומים כאלה מתברר שאין הן שונות מן הסוגיות העולות בקבוצות הנפגשות פנים-אל-פנים. עם זאת, ללא תשתית ארגונית הסיכוי שפורומים באינטרנט ייהפכו לספקיות שירותים, כמו שאירע לחלק מן הקבוצות שהחלו כעזרה עצמית, איננו גדול.

לסיכום, ממבט-על של החברה האזרחית בישראל, תופעת העזרה העצמית הייתה ללא ספק הזרז לתהליך התארגנותן של אוכלוסיות רבות, שמצוקותיהן – כפי שהן עצמן הגדירו אותן – לא עניינו איש, ורק התלכדותן העלתה אותן ואת מצוקותיהן לסדר היום הציבורי. קבוצות אלה ציינו את מגוון פניה של החברה הישראלית ואת האינטרסים השונים של הציבורים שבה. ליד ארגונים אזרחיים העוסקים בתחומי דת, תרבות וחינוך יש חשיבות רבה לקיום ארגוני עזרה עצמית העוסקים בבריאות, שיקום ורווחה; מעקב אחרי הארגונים הפורמליים, גם ה"אמיתיים" שבמציאות וגם הווירטואליים, יסייע בהבנת תהליכים חברתיים גלויים וסמויים.

מנקודת המבט שלי, מסכת החיים שמרתה רמון פרשה בפנינו בספרה הנוכחי היא בין היתר סיפור אישי של יזם חברתי. מרתה חברה אל אנשים שסבלו ממצוקות דומות לשלה, התחברות שעזרה לה להתמודד, העצימה אותה ואִפשרה לה להפיץ את הגישה בקרב אנשים סובלים בתחומי מצוקה נוספים. חבל ש"המרכז לעזרה עצמית", שיכול היה להמשיך, להעמיק ולהרחיב את הגישה, איננו קיים עוד.

 

למעלה